<h1>ארחות חיים הלכ' ערב יום הכפורים סימן ד'</h1>
<h2>דף כב.</h2>
נשאל אל הר' יהודה חסיד ז"ל למה כשמלקין ב"ד של מטה מלקין תשעה ושלשים הכאות ובדין של מעלה מכין ששים הכאות. והשיב לפי שב"ד של מטה מענישין בן י"ג מכין ג' פעמים י"ג ועולה ל"ט וב"ד של מעלה מענישין בן כ' לפיכך דין הוא שיכו אותו ג' פעמים עשרים דהיינו ששים כמו ששנינו במטטרון דמחיוה בשתין פולסי דנורא.
<h2>דף כב:</h2>
כתב גאון כיצד מלקין עושין עמוד גבוה מן הקרקע ב' אמו' וחצי והוא כפוף ומטין אותו על העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שיגלה לבו שאין מכהו על כסותו שנא' והכהו ולא בכסותו ורצועת עגל בידו כפול' לשתי' שנא' והפילו אל תקרי והפילו אלא והכפילה וב' רצועות של חמור עולות ויורדת בה פי' כך דרך תפירה של רצועות תוחב ראש הרצועה בנקב אחד דרך מטה וחוזר ותוחב בנקב אחר מעלה ונראה כמעלה ומוריד וי"מ עולות ויורדות בה שהרצועות תלויות בה ולמה היא תפורה בעור חמור על דרך הפסוק ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו יבואו אלו שמכירין וייסרו את זה שלא הכיר. ידה טפח פי' המקל שהיא תלויה בו טפח ורחב' טפח פי' הרצוע' ומגעת ע"פי כרסו פי' בתחלת כרסו שהמכה עומד בצד המוכה ומכהו ברוחב גבו נמצא אורך הרצועה כרחב כל גבו עד מקום שמתחיל הכרס ומכה אותו שליש מלפניו על הבטן ושתי ידות מאחריו שנאמר והכהו לפניו כדי רשעתו ולאחריו כדי שתים וצריך שיהיה המכה יתר בדעת וחסר בכח עכ"ל הגאון ז"ל. ורבינו שרירא ז"ל כתב כי לא נהגו בישיבות ברצועות של עגל ושל חמור אלא מביאין חבל אמיץ של פשתן או של קנבוס וכופלין אותו כפי ראות ב"ד ומביאין זה הלוקה ידיו ורגליו אסורות יד ימין על רגל ימין ושמאל על רגל שמאל וב"ד תולין אבנטו בצוארו והמלקה שהוא שליח ב"ד עומד על ראשו והחבל בידו על כתפו ומקרין הלוקה מעין שהוא לוקה עליו על לא טובה השמועה ומלקהו השליח י"ג פעמים על צדו הימני והמונה מונה ופוסק ומקרין אותו והיה אם בן הכות הרשע וכו' ארבעים יכנו וכו' וחוזר ומלקהו י"ג אחרים והמונה מונה ופוסק ומקרין אותו ושמרתם את דברי הברי' הזאת ואח"כ מתירין את ידיו ועומד כשאבנטו תלוי בצוארו ומתודה חטאתי עויתי פשעתי יהי רצון שתהא מלקותי כפרה על כל עונותי ואם מנודה הוא מתירין לו בלשון זה מחמת דאישתמית פלוני משום דעבד כן וכן והשתא אודי וקביל דינא ושרו ליה רחמנא ימחול לו מבי דינא עלאה דהוא מריה דבי דינא תתאה וכדאמר ליה למשה סלחתי כדברך הוא ישבוק וימחול לחוביה ולחובנא ולחובי ישראל עכ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב והמלקה יגביה הרצועה בשתי ידיו ומכהו בידו אחת בכל כחו ומכהו שליש לפניו בבין דדיו ושני שלישים מאחריו שליש על כתף זו ושליש על כתף זו עכ"ל. ולפי שנהגו להלקו' מי שמחוייב מלקו' נכנס המחוייב לבית הכנסת יחף קודם שיאמרו ברכו ומקבל המלקות ואומר המלקה והוא רחום הפסוק כלו ג' פעמים לפי שיש בו י"ג תיבות וג' פעמים י"ג עולה תשעה ושלשים כנגד המכות שקבל ויש לו להתענות אותו היום ולהזכיר י"ג מדות שנעשו בזכות אבות העולם שעולים אותיות שמותם י"ג כדי שירחם עליו הקב"ה ויכפר עונו ומיד אחר שלקה מתחיל ש"צ והוא וכלם מבקשים רחמים ומחילה על הלוקה וכתב הר"ש ז"ל וכך אנו נוהגין.
והמלקות בודאי מכפר עם התשובה ועם הוידוי שהמלקות בחייבי מלקיו' במקום מיתה בחייבי מיתות הוא עומד. והמיתה אינה מכפרת לעולם אלא עם הוידוי וכן אז"ל כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לע"הב. ואם תאמר למה לא הזכירו את התשובה עם הוידוי מפני שזה עומד על בית הסקילה והולך למות ואין לו פנאי לחטוא עד שיצטרך לומר און פעלתי ולא אוסיף אבל בחייבי מלקיות צריך התשובה ואע"ג שאין המלקות מכפר אלא עם הוידוי והתשובה א"א לומר לא יקל לו מעונש העון ההוא מפני הצער שנצטער מכלל העונש שנתחייב בו בידי שמים ואין חלוק בדבר בין שילקה בב"ד בין שלא בב"ד אלא שאם נתחייב בב"ד מלקות מלקין אותו בעל כרחו ואם עבר העברה שלא בעדים והתראה ורצה מעצמו ללקות כדי להקל מעונש העון תבא עליו ברכה ואם לא רצה אין כופין אותן כ"כ הר' מאיר הלוי ז"ל בתשובה.
